URMANIMA - כשאנימציה ואמנות רחוב נפגשים

תערוכה מבית מונפש שנולדה מתוך רצון לבחון את המפגש בין אנימציה לאמנות רחוב.  לקראת התערוכה, נפגשו אמני רחוב ויוצרי אנימציה ליצירת עבודות משותפות המתבססות על עבודותיהם של אמני הרחוב עם אינטרפרטציה אישית של יוצרי האנימציה. התוצאות הוצגו על גבי קירות חלל גלריית ביתא בלופ אינסופי.

התעורכה התקיימה במסגרת ארועי "יוצאים מהפריים" מבית מונפש, קהילת המעצבים טולבוקס ורוח חדשה.

אוצרות: חן חייפץ

 

ערב פתיחת התערוכה.

צילום: מקס דינשטיין | עריכה: חן חייפץ

סטודיו טוטמי ו-MINKS

נגן וידאו

מעין צוריאל ו- ELNA

לירון נרונסקי ועידן לייטמן

שירה סרי לוי וגיא קפלן

לי דרור ודוד רוזנברג

שמולי לנדסמן ו WONKY MONKY

שחף רם ו- MISSING

יונתן וסרמן ונועה כץ

יהלי הרברט ו- LATZI

סתיו לוי וקובי ווגמן

URMANIMA

לאמנות הרחוב (Street Art) ולאמנות האנימציה יש הרבה מהמשותף: שתיהן צעירות יחסית, חיות ובועטות. שתיהן נמצאות מחוץ למסגרת המוכרת של ממסד האמנות, בארץ ובעולם, ושתיהן מחפשות הכרה ונאבקות על הכרה ציבורית בהן כ"אמנות". בד בבד עם המאבק בהכרה, הן לא מחכות לאף אחד, ו"פשוט יוצרים אותן"  זו בחלל הציבורי, וזו – בחלל הוירטואלי. לכל אחת מהן פוטנציאל חתרני דווקא בגלל שפשוט עושים אותן, לא מוזמנות, לא קרואות ובחלל הציבורי – לא תמיד רצויות. בתערוכת "אורבאנימה", הזמין מונפש את שתי האמנויות הללו להיכנס לגלריה.

בתערוכה זו, חן חייפץ, עורכת ומייסדת אתר "מונפש", אצרה בפעם השניה תערוכה המפגישה בין שתי האמנויות שבדרך כלל אין ביניהן תקשורת רציפה. באמצעות שימוש פורמט הגיף, לופ אנימציה קצר בן מספר מדוד של פריימים, נוצרו 11 עבודות נעות, לא סרטים של ממש, לא וידאו ארט, וגם לא עבודות סטטיות. נוצר פורמט אמנותי חדש-ישן.

הגיף(Graphics Interchange Format) הוא פורמט ותיק שהומצא ב1987 והיה מהראשונים לאפשר הצגת אנימציה קצרה באינטרנט. ראשיתו ברצון להציג אנימציה וגרפיקה בעולם וירטואלי שלא היה מסוגל "לעכל" קבצי תמונה כבדים. בימינו הוא זוכה לעדנה מחודשת וגיפים קצרים נוצרים בקלות על ידי מספר אסטרונומי של משתמשים ברשתות החברתיות.

השידוכים שנוצרו במיוחד עבור תערוכת "אורבאנימה" בין אמני רחוב מוכרים פעילים לאמני אנימציה פעילים, הולידו שילובים מרתקים ושונים במהותם, שכל אחד מהם חוקר אספקטים של עירוניות:

סטודיו טוטומי ו- MINKS יצרו מפלצות אורבאניות חביבות, מהסוג שקיים במשחקי VR וכולנו היינו שמחים לראותם במציאות היומיומית שלנו. גם גיא קפלן ושירה סרי-לוי הכניסו שלושה יצורים ואת הצופה אל תוך קרקס אורבאני נעים ומזמין. 

על התפר בין נעים לבין מטריד, היא עבודתם של מעין צוריאל וElna – שבה סגנון אמנות רחוב מרשים וגרפי קם לתחיה באנימציה, ויוצר מכונה של יצורים המנגנים, מעשנים מקטרות שלום וזורקים לבבות על כדור הארץ. האם זוהי אוטופיה אורבאנית או דיסטופיה?

יצורים חביבים שהופכים לעבדים בעולם האורבאני, יצרו שמולי לנדסמן ו-Wonky Monky. בעולם דיסטופי של חיות-אנשים, אין מנוחה לקופים העובדים, או לבני האדם. בעבודתן של יהלי הרבט ו- Latzy עבודה המכונה "IT'S ABOUT TIME"  חוקרות השתיים את ההתמודדות המורכבת עם מילוי התפקידים החברתיים הנזילים שמוטלים על גברים ונשים בעידן המודרני. תוך שימוש בדימויים הלקוחים מאמנות רחוב ומאזכרים גם פרקים אפילו בהיסטוריה היהודית החדשה, בוחנות שתי האמניות אלמנטים של עבודה ועבדות.

התייחסות לאורבאניות כבניינים ומרחב פיזי עירוני, ניתן למצוא בחלק גדול של העבודות: לופ מלחיץ המנכיח אורבניות לא מקומית יצרו סתיו לוי וקובי ווגמן. 

 

 

בעבודתם של לירון נרונסקי  ועידן לייטמן שד או תמנון שחור מדליק את האור בתוך בית באהאוס לשימור, רומז על עתיד לא נעים במיוחד לארכיטקטורה המקומית הישנה.

למרחב האורבני שבו מוצגות היצירות, העיר ירושלים מתייחסות במפורש שתי עבודות – עבודתם של לי דרור ודוד רוזנברג, מעלה אל ראש ההר את פרויקט הולילנד השנוי במחלוקת. השנים איירו מחדש את הפרויקט שנולד בחטא אל תוך תמונה היסטורית של ירושלים, מוחקים את מה שקיים כיום ממנה ומנכיחים רק את מה שנראה מרחוק ומקרוב כמפלצת אורבנית, ומתוכה יצרו תנועה גלית כמעט מופשטת, תנועה בתוך הריק. 

 בעבודתם של יונתן וסרמן ונעה כץ יצרו לופ פוליטי שבו על גב חרדי-סקייטבורד נערה חילונית, להט"בית טסה במורד רחוב יפו. 

במדינה שבה תכופות מרגישה הקהילה החילונית והלהט"בית שהיא נכנעת לתכתיבים של האוכלוסיה החרדית, יצרו השניים היפוך בלופ. היתכן שניתן להפוך את ה"דפקט" לאפקט?

שחף רם ואמן הרחוב  Missing יצרו גיף המאתגר את הפורמט – זהו סרט שלם בן דקה הרחוק מהגדרת לופ בן כמה שניות. למרות שהוא מכיל סאונד מלווה, הוא רחוק גם מהגדרת סרט בעל עלילה ברורה. הגיף הארוך במיוחד הזה עוקב אחרי כדור טניס שהודפים אותו במקרה, בנונשלנט או בדרכים לגמרי לא קונבנציונליות, מגוון אנשים ויצורים. מי זרק את הכדור והפעיל את המכונה הזו? כיצד? זוהי חידה מרתקת שנוצרה בעבודה בין שני האמנים.

ולבסוף, עבודתם של עדי סנד ומורן סומר, חוזרת אל טכניקה מרתקת אך סיזיפית, להנפיש אמנות רחוב תוך שימוש בסטופ מושן. טכניקה קשה במיוחד לעשיה זו, שהתפרסמה ב2008 עם יציאת סרטה של קבוצת אמני הרחוב האיטלקית Blu וסרטם muto מהווה אתגר מקצועי לשני סוגי האמנים – אם יצירת גרפיטי לא חוקי על קירות מעמיד את אמן אמנות הרחוב בסכנה – הרי שבטכניקה זו, הוא מעמיד בסכנה כפולה את עצמו ואת האנימטור המזיז פריים פריים את יצירתו.

אמנות הרחוב כבר הוכנסה מידי פעם אל הגלריות, ומן הראוי להכניסה לשם לעיתים קרובות יותר, כיוון שיש לה כל כך הרבה מה לומר, ודרכים ויזואליות מרתקות לעשות זאת. אמנות הרחוב אתגרה את אמני האנימציה בתערוכת "אורבאנימה" לצאת החוצה מהמרחב הווירטואלי ומאזור הנוחות שלהם. אם יש משימה שאתר "מונפש" שואף לעמוד בה, הוא הוצאתה של האנימציה הישראלית לאור, אל המרחב הציבורי והתודעתי שמחוץ למגירה אליה נדחקה שלא ברצונה.

 

 

 (דניאלה קופלר, עורכת ומייסדת אתר "מונפש")

 

תמונות מערב פתיחת התערוכה בגלריית ביתא. צילום: מקסים דינשטיין 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן