טל קנטורסרט הגמר המהפנט של רננה אלדור משנת 2015 בבצלאל, הוא יצירה אישית מיוחדת במינה שמתארת מסע חיפוש מופשט אחר דמות נשית נעלמה, בהשראת סבתה של היוצרת.
רננה, שעבודתה המשותפת עם קובי וגמן למוזיאון ישראל כבר התארחה אצלנו בשנה שעברה, סיפרה למונפש על מאחורי הקלעים של תהליך היצירה המעניין של הסרט. סרט שלמעשה מתפקד בעצמו כמו מאחורי קלעים רפלקסיבי – החושף את מנגנון היצירה של המדיום הקולנועי, ודרכו מדבר על תעתועי הזיכרון, החומריות של עבר שאי אפשר כבר לגעת בו, ונקודת המבט המורכבת של היוצרת והצופה:
היי רננה! אז קודם כל ספרי לנו קצת על הסרט מנקודת היוצרת והבמאית – הרקע לעבודה הזו, מהכין הגיע השם שלו, "האישה שמחפשת". מי היא האישה שמחפשת בשבילך וספרי לנו קצת על העולם שבו מתרחש אותו חיפוש.
"לה פאם קי שרש – הוא מסע חיפוש מופשט אחר דמות נשית נעלמת, בהשראת סבתי אסתר וזיכרונותיה מעיר ילדותה אוראן שבאלג'יריה. הצופה חווה את המסע תוך כדי מעבר בארבעה חללים מיניאטוריים ביתיים עשויים עבודת יד: משרד, חדר רחצה, מטבח וסלון. בבסיסו של הסרט עומד הניסיון שלי להתבוננות בלתי אפשרית בעברה של סבתי. התבוננות במרחבים גיאוגרפיים, ביוגרפים, רגשיים ונשיים המוכרים לי מבית ומילדות ובו בזמן רחוקים ממני מרחק רב."
"דרך בניית המודלים המיניאטוריים, שיצרתי בהתאם לרהיטים מדירתה של סבתי, מדירתי שלי וכאילו מתוך 'קטלוג ביתי' מדומיין, תרגלתי היזכרות חושית ושאפתי לנסח אסתטיקה חדשה של זיכרונות קונקרטיים ומדומיינים. הצורך שלי לראות את העבר 'דרך העיניים' של סבתי, הינו סימבולי לאור העובדה שסבתי התעוורה לעת זקנה. במובן זה הסרט הוא גם האפשרות שלי ל'תת לה עיניים'.
בסופו של המסע – אנו 'מתארחים' בסלון משנות החמישים, היכן שהדמות הנעלמת מגיחה מבין הצללים ומישירה מבט אל הצופות/ים. באופן אירוני החיפוש נגמר והצופה אינו יודע דבר חדש על אוראן או על האישה הנעלמת כפי שאני איני יודעת. אולם, הסרט מציע פתרון קולנועי, 'לראייה חדשה' ולחוויה תחושתית של זיכרון."
"השם La femme qui cherche, מצרפתית 'האישה שמחפשת', הוא שינוי/חידוש שלי לביטוי שגור מצרפתית Cherchez la femme" – 'חפש את האישה', שבמשמעותו מדגיש את הערמומיות של הפאם פאטאל העומדת לכאורה מאחורי כל תעלומה בעולם גברי. בסרט שלי האישה היא המחפשת-הפועלת, במסע שהוא מטריאכלי במהותו. השם באותיות עבריות – 'לה פאם קי שרש' הוא ביטוי סתום, הכותרת עצמה היא כתב חידה לחיפוש שיתקיים בסרט. כבמאית הסרט אני מזוהה עם האישה המחפשת בתהליך היצירה הרפלקסיבי."
מכיוון שמדובר ביצירה ייחודית שמשלבת בין מספר מדיומים, יהיה מעניין לשמוע על תהליך היצירה של הסרט, איזה מן מסע זה היה עבורך? איך פיתחת ועבדת עליו? האם עבדת לפי תכנית שהגדרת לך מראש או שאפשרת לעצמך מרחב של גילוי תוך כדי העשייה?
"תהליך היצירה היה אינטואיטיבי ומשוחרר ממבנים של עבודה נרטיבית. אני זוכרת שבתחילת התהליך דמיינתי חלל ריק גדול, מעין האנגר ובתוכו אוסף מדומיין של אובייקטים ורהיטים שנמשכתי לאסתטיקה שלהם. בהמשך לכך התחלתי לרשום ולשרטט במחברת את האובייקטים בקומפוזיציות נפרדות עד שהתהוו לכדי ארבעה חללים ביתיים. לאחר מכן יצרתי ארבעה קולאז'ים מסוגננים בPhotoshop- של אותם החללים. רק אז התווספה לתוכם נוכחותה של הדמות הנשית הנעלמת. לקראת הכניסה לשלב הפרודקשן קיבלתי סטודיו סטופ-מושן מאובזר במחלקה בבצלאל, שהפך להיות חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה עצמו – מעין קובייה שחורה/ספירה בחלל שבה מתרחש החיפוש."
"לקח לי בערך שלושה חודשים לבנות את המודלים המיניאטוריים ובמקביל פיתחתי סטורי-בורד שהיה מעין עוגן שיכולתי לאלתר ולהתגמש יצירתית לצידו. את האנימציה צילמתי דרך Dragonframe ובשותפות עם הצלם תומר זמורה שהשתמש במצלמת Canon 5D mark III בשילוב עדשות אנלוגיות שונות מה שהעניק לחללים את האיכות המיוחדת שלהם. במקביל עבדתי יחד עם אורי קדישאי על עיצוב הפסקול, שהיה מאוד חשוב לתהליך ולאופן שבו עיצבנו את נוכחותה של הדמות הנעלמת."
נדמה שהסרט מתרחש בתוך חלל נגטיבי של עלילה- כמו מעין מסע בלשי, אנחנו עדים לסיפור ונוכחות שהתקיימה בין דגמי החללים, רק דרך סימנים ורמזים שאת מפזרת לנו. אנחנו הצופים גם מחפשים אחר דמות שאיננה. ספרי לנו על הבחירה שלך ליצור סרט ללא דמויות:
"הבחירה ליצור סרט ללא דמויות, באיזשהו אופן היתה כמעט לא מודעת. דבר ראשון שהעסיק ועניין אותי בתהליך היו החללים הביתיים. היה לי חשוב לייצר מרחב תלת ממדי עם ציר עומק – כלומר מרחב עם פינות ואזורים מוצללים ונסתרים. אזורים היכולים לתפקד כתת מודע של המרחב עצמו. החלל הנגטיבי מדגיש את חסרונה של הדמות ובכך מנכיח את הפוטנציאל לחיים או החיים שהיו ואינם עוד. מה שמעניין שהמפגש בין התהליך היצירתי לחיים עצמם הוא לפעמים בלתי נפרד וכשתוך כדי יצירת הסרט סבתי נפטרה בביתה, חסרונה של הדמות הנעלמת בסרט קיבל תוקף רגשי ומוחשי חדש ובמובן זה הסרט מהווה גם תהליך של פרידה שלי ממנה."
הסרט מצוי על התפר שבין מספר מדיומים, וגם חושף ברפלקסיביות על תהליך היצירה שלו ועל המכניזם הפנימי שמרכיב אותו – האם זה משהו שאת מכוונת אליו, מתיחה של גבולות המדיום? תוכלי להרחיב לנו קצת על כך מנקודת מבטך?
"הסרט חושף בכמה סצנות את המנגנון הפנימי שלו. זה כמובן מכוון וחלק בלתי נפרד מהסרט. המדיום הקולנועי ותהליך היצירה עצמו הם הפתרון הפנטסטי להתבוננות אל העבר ולעיצוב הזיכרון. מעבר לכך זה תמיד מסקרן אותי כשקולנוע מדבר על קולנוע ומחזיר את הצופה לראשיתו של המדיום ולהיסטוריה שלו. אנימציה בפרט היא מדיום רפלקסיבי – החושף את המכניזם הפנימי שלו – דרך עבודה של פריים אחר פריים, תוך פירוק והרכבה של תנועה. ההבנה הזו היא מקור השראה עבורי."
את יוצרת מולטי-דיסציפלינארית שעובדת עם מספר מדיומים של וידאו, קולנוע, אנימציה, פיסול, עיצוב, מיצב ועוד – מה מנחה אותך בתוך עבודה של תהליך יצירתי?
"אני יוצרת במדיומים שונים מתוך חיפוש ומחקר של חומר, צורה ותמה. לעיתים מחקר קונספטואלי יוביל לעיסוק במדיום ספציפי ולעיתים טכניקה/מדיום ספציפי שמעניין אותי יהווה את נקודת המוצא לתהליך. יחד עם זאת, כל תהליך יצירה שלי נובע מתוך אותה גישה קולנועית/אנימטיבית גם אם לא מדובר בסרט. באותו אופן, אני רואה את התהליך המחשבתי והתמטי שלי כתהליך אחד, ארוך, מתמשך ומתפתח – לכן המדיום יכול להשתנות אבל המוטיבציה הרעיונית נובעת מאותו גרעין של תוכן ועולם דימויים שמסקרן אותי."
ספרי לקוראים על מה את עובדת עכשיו? מה מצפה לנו באופק?
"אני כרגע מציגה את 'פעולה חוזרת' עבודת אינסטליישן-פרפורמנס חדשה, כחלק מתערוכת 'הפיקניק האחרון' המסכמת את תוכנית הרזדנסי ב'אקדמיה של העכשווי', במרכז מעמותה לאמנות ומחקר בבית הנסן בירושלים. התערוכה תהיה פתוחה עד ה25.10, אירועי פרפורמנס ושיח אמנים יתקיימו ב-26.9 וב-21.10, מוזמנות/ים מאוד! בנוסף אני עובדת על פרויקטים ותערוכות עתידיות שמתבשלות להן:)
לעבודות נוספות של רננה באתר: www.renanaaldor.com