געגוע - תערוכת אנימציה בהשראת סיפורי רשת קצרצרים

לקראת התערוכה, שמונה יוצרי אנימציה התבקשו לתת פרשנות אישית לקטסטים קצרצרים של סופרי הרשת תה ואלכס אפשטיין.

התערוכה הוצגה במסגרת פסטיבל אאוטליין 2018 בגלרית ביתא 

אוצרת : חן חייפץ

עיצוב תערוכה: דניאל נחמיאס

ערב נעילת פסטיבל אאוטליין בתערוכה.

צילום: מקסים דינשטיין

דפנה אוודיש | תקופה, תה

מרגיש ריק מבפנים, אבל אם תנערו אותי תוכלו לשמוע את הגעגוע מרשרש.

נגן וידאו

סוהיני טל | סיפור אהבה כמעט רגיל, אלכס אפשטיין

במקום זר פרחים, שוב הביא לה מטרייה שבורה. היא הניחה אותה באגרטל, ואף מילאה אותו במים. למחרת המטרייה נפתחה.

יואב בריל | מידה, תה

לפעמים כשאני פוגש אדם שפעם הכרתי, אני לובש בשבילו את האיש שפעם הייתי. אני עושה זאת בחשש, כי נדמה לי שכבר גדלתי מאז והתלבושת הישנה כבר קטנה מדי למידותיי. אבל לא. בקושי מבחינים בי. רק דרך חרכי העיניים עוד אפשר, אולי, לראות שבכלל אדם אחר מסתתר כאן.

אסיה אייזנשטיין | על כוחה של הספרות הרוסית, אלכס אפשטיין

סבתא רבתא שלי סגרה פעם ספר של טולסטוי כל כך חזק, עד שיצא מדפי הספר ניצוץ, והניצוץ נתפס בווילון, וניצתה שריפה וכל בית הקיץ שלנו עלה באש. לא ירשתי את הכישרון הזה של סבתי, אבל פעם ניסיתי לכתוב סיפור שבו הכול מתרחש בהילוך לאחור: בית הקיץ עולה באש, הווילון בוער, ניצוץ נתפס בדפי אנה קרנינה וכולי; סבתא רבתא סגרה את הספר כל כך חזק עד שהאש כבתה.

הדס גלבוע | פרידה, תה

יש רחוב אחד בעיר הזו שהוא הרחוב הארוך בישראל. אולי אפילו הארוך בעולם. לחצות אותו לוקח שבע שנים, ואת גרה בצד השני שלו

מעין צוריאל| אגדה זעירה על גשם, אלכס אפשטיין

היה היה איש זקן, שתמיד יצא מהבית עם שתי מטריות, למקרה שיפגוש אותה שוב

עידן ברזילי | הקורא, תה

יש לי ספרים שיודעים כשאיני בסדר. מן המדף הם ניבטים אליי כשאני שב אל החדר, פושט מעיל ארוך, משליך צעיף על גב כיסא ביד רועדת ומשתרע על המיטה בבגדים מקומטים. בלאט הם מצקצקים זה אל זה, רשרוש דפיהם נופל על אוזניים עייפות. שוב, הם לוחשים כשאני נאנח, שוב הוא חושב עליה. כמה קשה ודאי להיות אדם, הם מסכימים ביניהם, הסיפור כבר תם אך האיש ממשיך להיכתב.

שחף רם | שטיח, שחף רם

הייתי נשכב עליו ופורש את הידיים לצדדים.
הייתי עוצם את העיניים ומקשיב למוזקיה פשוטה של שלושה אקורדים.
הייתי שוקע. לתוכו. נשאב לתוכו, נופל דרכו . הייתי נספג.
שערות צבעוניות היו עוטפות אותי תוך כדי הנפילה.

הייתי מתמסר לתחשות המשי  על העור.
אם היה לי שטיח
היינו מתמזמזים עליו.
היית אומרת לי להזהר שלא לישפוך את הבירה,  אבל לא הייתי נזהר, והשטיח היה נרטב.
אם היה לי שטיח
היינו יכולים לראות ממנו את  התקרה מסתובבת.
היתי שוקע בכתמים שהגשם השאיר אחריו.
לחלקם הייתי מוצא הגיון,
וחלקם היו נשארים ככתמים לא מוסברים.
הייתי אוהב את שניהם.

בעולם המדיה החברתית ומאה וארבעים התווים אנו בולעים מידע כמעט בלי לעכל ומחפשים את הקצר והקולע. כתוצאה מכך, תהליך יצירת הסיפור עובר אבולוציה, המילים מצטמצמות, והתיאורים מזדככים למספר שורות בודדות. כך נולד הסיפור הקצרצר – תמצית מדויקת של משהו גדול ממנו, תופס את הרגע ומספר סיפור שמעבר למילים. 

כמו הסיפור הקצרצר הדרך לספר סיפור באמצעים ויזואליים עוברת תהליך דומה בו הסרט הארוך הופך לקצר שמצטמצם לגיף (gif) – פריימים בודדים של תנועה שמאחוריהם עולם ומלואו.

תמונות מהתערוכה ומערב נעילת פסטיבל אאוטליין,  גלריית ביתא. צילום: מקסים דינשטיין 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן