מונפש עולמי – השראה הונגרית – מאת הכתב האורח בימאי האנימציה דניאל ויסיק.

מונפש שמח לארח כתב אורח מיוחד: דניאל ויסיק, בן  32, הוא במאי אנימציה עצמאי ומאייר. במקור מצור-הדסה ונכון לימים אלה גר בדרום הולנד, אחרי שסיים לימודי תואר שני באנימציה באקדמיה AKV|St.Joost  ב2016. סרטו Low Sound of Fire השתתף בתחרות הסטודנטים בפסטיבל ״אסיף״ האחרון ובקרוב יעלה לצפייה ברשת. דניאל משתתף כיום בתכנית הרזידנסי האירופאית "אנימציה ללא גבולות", ומדווח לנו על הרפתקאות והשראות אנימציה מאירופה. והפעם - השראה מבודפשט.

"הפעימה השנייה של הרזידנסי הייתה לבודפשט, הונגריה. הביקור חשף אותי לסגנון אנימציה שונה ואחר. האנימטורים ההונגרים דוברים שפת אנימציה אחרת, איטית יותר, מהורהרת. אם האנימציה הגרמנית נוטה להיות יותר מדויקת ומינימליסטית (עד כמה שאפשר להכליל) אז האנימציה ההונגרית עשירה בצבע, בטקסטורות, במיניות ובמיסטיקה. וזה לא מפתיע. בודפשט, הבירה והמרכז לעשייה אמנותית, ממוקמת בין הרים והיא אפופת מסתורין (או הדים מהמעיינות החמים) וכל מסעדה, פאב, מועדון מעוצבים ברוב אופי וטוב טעם. החתך המרכזי בהיסטורית האנימציה ההונגרית, הוא הנפילה של הגוש הסובייטי ב-1989. עד אותה שנה, סטודיואים לאנימציה תוקצבו על ידי המדינה ונהנו מיציבות ובטחון כלכליים וחופש יצירתי יחסי. עם הפלת המשטר, "נסגר גם הברז" והאנימטורים נאלצו ללמוד לחיות כאחד-האנימטור ולהילחם על קיומם. הביקור חשף את הקבוצה שלנו לחבורת האנימטורים הבודפשטית: קבוצה של אנימטורים עצמאיים שפועלת בעיר וניראת מלוכדת ומגובשת למדי. אחת מהבימאיות בקבוצה, ואחת הבולטות ביותר שפועלות בהונגריה בימים אלה, היא Reka Bucsi שסרט הגמר שלה Symphony 42 זיכה אותה בחשיפה בינלאומית וסלל עבורה את הדרך לפרויקטים נוספים. הסרט האחרון שלה Solar Walk הוא באורך 50 דקות ובלווית תזמורת. שווה לעקוב…   תפסתי לשיחה צלע נוספת בקבוצה - הבימאית האנימציה Luca Toth. הסרט האחרון של לוצה, Superbia, יצא ב-2016 והסתובב בשלל פסטיבלים ברחבי העולם. הוא יהיה זמין לצפייה בקרוב, אז בנתיים אפשר לראות את הטריילר וסרטים קודמים שלה בוימאו. בחרתי לראיין את לוצה כי אני אוהב את הנושאים שהיא בוחרת להציג בסרטים של ואת הסגנון שלה והסתקרנתי מה הדרך שהיא עוברת כבימאית אנימציה עצמאית. הראיון איתה היה זורם וכיפי ועלו שם כמה נקודות מעניינות. היא גם דוברת עברית(!)  

דניאל: תוכלי לספר קצת על הדרך בה את בוחרת לספר סיפור בסרטים שלך? את מאוד אסוציאטיבית.

לוצה: אני אף פעם לא מסבירה את הסרטים שלי לאחרים כי אין בזה הגיון. אני שמחה אם הסימבוליות של הסרטים מהדהדת אצל אנשים אבל יש כאלה שזה פשוט לא מדבר אליהם. אני יודעת בדיוק מה אני אומרת ואפילו יש את התחושה שאני אומרת את זה בצורה מפורשת מידי! למדתי ב-RCA והוא מוסד יותר ארטי-פרטי. שם בהזדמנויות נדירות שבהן דיברתי על הסרטים שלי אנשים לא הבינו למה אני בכלל רוצה להסביר אותם… אמרו פשוט לזרום… בעוד אנשים אחרים חושבים שעל הסרטים להיות קומוניקטיביים.

דניאל: איך היו לימודי התואר הראשון ב-MOME לעומת לימודי התואר השני ב-RCA?

לוצה: אני חושבת ש-MOME הוא אמנותי ביחסית לעוד בתי ספר לאמנות, אבל לא יותר מידי גם כן. ב-MOME הפוקוס הוא על הכל. נותנים לך אפשרות לטעום קצת מכל סוגי האנימציה. אין ציוד משוגע או צוות מדהים, וככה הם רוצים שהסטודנטים יקבלו את כל סוגי האנימציה, למצוא את הקול שלך. קומפקט ארטיסט. היה רצף מאוד גדול של עשייה וזה היה מאוד כיף. מאוד עסוקים כל הזמן וככה אתה מאוד בתהליך של למידה. התחלתי את הלימודים שם שהיתי בת 19 וההתפתחות שעברתי שם הייתה מאוד גדולה. כשנסעתי ללימודים באנגליה קיוויתי לאותה חוויה אבל בקושי היו לנו שיעורים או פעילויות. היתי בכוונה של ללכת ללימודים אקדמאים וקיבלתי חוויה של רזידנסי, וזה היה קצת מאכזב. אם היתי מגיעה מראש עם ציפיות לרזידנסי יכול להיות שהתחושה שלי הייתה אחרת.

דניאל: עד כמה את חושבת שהעבודה שלך יכולה להיות מתויגת כאנימציה הונגרית?

לוצה:מממ… אני מכירה הרבה אנימטורים שהם לא הונגרים ויש להם אלמנטים דומים לאנימטורים הונגרים אז אני די בטוחה שאנחנו בעצם תוצר של הזמן בו אנחנו חיים. אבל אני יודעת שבעוד עשרים שנים אנשים יסתכלו על קבוצת האנימטורים מהונגריה ויראו אספקטים מסוימים שמראים שאנחנו אכן קבוצה ושאנחנו נמצאים באיזה שיח מבחינה אמנותית.  

דניאל: כן, זה גם משהו שראיתי בביקור ובפגישות אתכם: שאתם מלוכדים ושאתם קבוצה שמעניקה השראה אחד לשני.

לוצה: אני חושבת שזה הכרחי וחיוני. אני לא חושבת שהיתי חצי מהאנימטורית שאני, אם לא היתי מכירה אותם. הם נותנים לי המון השראה. באנגליה האנשים נתנו לי השראה גם כן, אבל אף פעם לא הייתה תחושה של קבוצתיות שנתנה לי תחושה שאני חלק ממשהו. פה בהונגריה אני מרגישה שאני חלק מקהילה של אנימטורים. זה הבדל עצום.

דניאל: יחד עם זאת הסגנון שלך מיוחד וייחודי. מה ההשפעות האישיות שלך? אנימטור  מסוים, מוזיקה, ספר?

לוצה: אני אוהבת את הסרטים של האנימטור Igor Kovalyov. שאני רואה את הסרטים שלו אני מזהה משהו שאני לא עושה לגמרי באופן מודע בסרטים שלי. אני מאוד אוהבת סיפורי עמים שהיתי שומעת עוד בילדות שהם עשירים בסימבולים, יפהפים ותמיד יש שכבות נוספות להם, ואני חושבת שהם תרמו לאופן בו אני חושבת מאז ומעולם. אני מאוד אוהבת ליצור סביבה בסרטים ואז להוסיף את שכבות ״מיתיות״ כדי להפוך את זה ליותר אמיתי עבור עצמי. ב-Superbia למשל, מאוד נהנתי לחשוב מה הם ההרגלים של שתי האוכלוסיות (הנשים והגברים), מה הם אוהבים לעשות במהלך היומיום. הנשים יותר חזקות והרפתקניות והגברים הם קטנים ועדינים. גם מאוד נהנתי ליצור את הדמות של הפרה בסרט, שלמעשה אין לה קשר למעשה עם מה שקורה.

דניאל: כשראיתי את הפרה חשבתי על הפרה מהמיתולוגיה הסקנדינבית. הם מאמינים שלפני הבריאה הכל היה עשוי קרח והעולם נברא על ידי פרה שבאה וליקקה אות וחשפה את הענק הראשון יימיר.

לוצה: לא ידעתי על הפרה הסקנדינבית אבל אני אוהבת את הרעיון שבו יש איזה ייצור מיתולוגי שאין לו קשר למעשה לאף אחת מהאוכלוסיות בסרט, יש לו מעין תפקיד פסיבי. הוא פשוט שם, אף אחד לא תוהה למה, לפעמים הם שוחים בחלב שלו. זה חלק מהיומיום שלהם אבל הם אפילו לא מודעים אליו. זה קצת כמו שאנחנו עושים עם אלוהים או מיתולוגיות.

דניאל: נכון, ובעצם המון דברים אחרים שמקיפים אותנו.

לוצה: כן… והפרה גם מתה ולאף אחד לא אכפת (צוחקת)

דניאל: ואיך הגעת לרעיון הזה?

לוצה: אני לא יודעת… תמיד שואלים את השאלה הזו ב-Q&A בקולנוע אחרי שמקרינים את הסרט, ואין לי מושג. בסרט החדש שלי שעליו אני עובדת בימים אלה לעומת זאת, אני יודעת בדיוק מתי הבנתי מה אני רוצה. ישבתי בקולנוע וצפיתי בסרט משעמם נורא והמוח שלי ״כבה״ והתחיל לחשוב על דברים והרעיון קפץ לביקור. זה לא תהליך ארוך. הרעיון שם והוא פשוט מחכה לרגע הנכון כדי לקפוץ החוצה!

דניאל: ואז את רושמת את הדברים, מתכננת? ברזידנסי לימדו אותנו כל מיני טכניקות של ברירת רעיונות. התהליך הוא מאוד מובנה ומתחיל מזה שזורקים כל רעיון לאוויר בהתחלה, אז מנפים ונשארים עם מספר מצומצם ואז גם אותם מנפים ונשארים עם רעיון אחד.

לוצה (צוחקת): אני חושב שהבעיה עם המתכונים האלה הם שהם מתאימים ל-3% מהאוכלוסייה. אתה צריך למצוא את המתכון האישי שלך. המתכון שלי, שאני לא בטוחה שהוא יתאים לאחרים, אבל הוא מה שאני מצאתי שהכי מתאים עבורי הוא שאני לא עוברת את אותו התהליך ביצירה שעברתי בפעם הקודמת. העניין הוא שאם אני משתעממת אני לא אצור סרט. לדוגמא, מעולם לא כתבתי תסריט. אבל לסרט החדש כן כתבתי תסריט כי הרגשתי שהפעם יש בזה צורך. עם Superbia עבדתי בזרימה עם חומרים חזותיים בלבד. חשבתי על הדמויות, איך לצייר אותן, איך אני יכולה להיות מלאת השראה מהם, ואז משם עברתי לרקעים ושמיציתי את העבודה עליהן חזרתי שוב לדמויות וחוזר חלילה. אני חושבת שזה ממש חשוב לעשות כיף (צוחקת) זה נשמע מגוחך אבל זה נכון. להיות נאיבי כאשר ניגשים לתהליך, לנסות דברים חדשים, לתת לעצמך להיכשל, אבל גם לכבוש את זה, ככה אתה תמיד בתהליך של צמיחה וזה דבר מסקרן.

דניאל: ואיך את בוחרת סביב מה הסרט שלך יהיה?

לוצה: אני חושבת שזה מאוד קל למצוא את המהות. ב-Superbia לדוגמא, היו לי הרבה דמויות ולא ידעתי מי מהדמויות תהייה הדמות הראשית שעליה יהיה הפוקוס. אני חושבת שהדמות שצריכה לקבל את מירב תשומת הלב היא הדמות שיש לה את הקונפליקט הכי גדול לפתור ושיש לה את תהליך הגדילה וההתפתחות הכי גדולים לעבור. הקונפליקט יכול להיות עם דמות אחרת, עם הסביבה שלה וכדומה אבל אני חושבת שאם אתה יורד ברזולוציה של סרט, של כל סרט, תמיד תמצא קונפליקט שצריך להיפתר. וזו צריכה להיות נקודת המיקוד.

דניאל: ואת מעדיפה לעבוד בעצמך?

לוצה: כן. אני תמיד מרגישה שזה כמו עבודה על ציור גדול. הכל חשוב שיהיה באותו סגנון כל כך שאני… אוקיי, אני קונטרול פריק, בוא נודה בזה. (צוחקת)

דניאל: טוב, וזה באמת מה שיוצר סגנון ייחודי.  ומה התכניות שלך לעתיד? תוכלי לשתף קצת?

לוצה: אני עובדת עכשיו על סרט חדש. אני לא אוהבת לדבר על סרטים חדשים אבל כן יכולה להגיד שנראה שהוא יהיה שיתוף פעולה הונגרי-צרפתי. הוא יהיה על אהבה חד-צדדית, זה מה שאני יכולה להגיד. קשה לי עדיין לדבר עליו. אני לא אוהבת להרוס את זה. לעצמי גם. אני לא אוהבת לדבר על הסרטים שלי, כי אני לא במוד ורבלי. אם תקח את כל אחד מהם ותנסה לתאר אותם זה כנראה לא יצליח כי רב הרושם הוא בחוויה של הצפייה..

דניאל: היה לך כבר סרט של 17 דקות. זה אורך שקורץ לסרט באורך מלא. זה משהו שאת חושבת עליו?

לוצה: הסרט הבא יהיה 20 דק׳ לדעתי. אני מניחה שעושה רושם שאני עושה את דרכי לכיוון הסרט באורך מלא. הבסיס ליצירת סרט באורך מלא בהונגריה כל כך לא מוכן לזה, כך שאני לא יודעת אפילו איפה להתחיל. זה גם קשור לזה שאין הרבה אנימטורים בהונגריה. אם אעשה פיצ׳ר כמובן שלא ארצה לעשות את זה בעצמי… זה כרוך בהכנה שאני לא מתורגלת בה בכלל.

דניאל: ומתי אפשר יהיה לצפות ב-Superbia אונליין?

לוצה: האמת שבקרוב. אני רוצה שכבר בקרוב.  זה סרט שהושלם כבר לפני שלוש שנים! דניאל: אוקיי לוקה... לוצה( מתקנת לי את ההגיה) לוצה.

דניאל: אהה, נכון, הונגרית… מה המשמעות של השם?

לוצה (צוחקת): זה אומר מכשפה בשפה עממית...!

תודה רבה שחלקת איתנו את כל זה, מכשפה נפלאה! ואם קראתם עד כאן קבלו ממתק לסיום: עמוד הגיפים של Julia Farkas עם כל מיני חיות חמודות ומשונות שישמחו לכם את היום.

עד הפעם הבאה!

(דניאל ויסיק)