פרקי גוף – אירוע מחול ואנימציה חד פעמי בתאטרון "הבית"

אחרי שתסיימו עם ארוחות החג והמשפחה – אתם מוזמנים למסע מסוג אחר לגמרי במוצאי שבת. אפרת רובין, כוריאוגרפית ויוצרת רב תחומית, יזמה בתאטרון "הבית" תערוכה המשלבת את "כל האופציות" האפשריות לאחד בין שתי צורות אמנות זרות לכאורה – אנימציה ומחול. שיתוף הפעולה הידוע שלה עם אמנית האנימציה והרקדנית אוסי ולד, יככב שם יחד עם יצירות נוספות. תפסנו את אפרת ואוסי לסוג של ראיון:

ש: הי אפרת! הי אוסי! אז אתן עושות אירוע שהוא סוג של פסטיבל של שילוב מחול ואנימציה. ספרו קצת על איך נולד הרעיון לרטרוספקטיבה הזו?

אפרת רובין:  הרעיון כבר התפתח אצלי בראש זמן מה. רציתי להעלות מעין פסטיבל שמחבר בין מחול, אנימציה ווידאו. כבר שנים שאני מתעסקת בתחום, בעיקר ביצירותי עם אוסי אבל גם בשיתופי פעולה אחרים ואין ממש מסגרת כזאת בארץ שמציגה יצירות בינתחומיות מהעולם הזה. היה לי חשוב לפתוח דלת למפגש חדש ולהראות זוית אחרת על מחול. כיוצרת בינתחומית תמיד הרגשתי צורך להרחבת קהלי המחול. ההשראה לאוצרות של הארוע ולעבודות שיוצגו בו שהן גם Site Specific, נולדה מבניין התיאטרון עצמו, תיאטרון הבית שממוקם בשוק הפשפשים. התיאטרון מתפקד גם כבית הספר למשחק ניסן נתיב והוא בן שלוש קומות. כשביקרתי בו לראשונה התלהבתי: היה משהו מרתק בלהסתובב בחללים השונים של הבנין. כך נבנה לי הרעיון בהשראת המרחב, לשוטט בין מופעים וסרטים, כמו ביקור במוזיאון.
ש: וזו חתיכת הפקה, לאצור פסטיבל כזה בבית אחד גדול. איך הרמתם הפקה בסדר גודל כזה?
אפרת רובין: את התמיכה קבלנו מקרן רבינוביץ לפרוייקטים מיוחדים. תיאטרון הבית נרתם לרעיון ויחד בגיוס כוחות משותפים הרמנו את הפרוייקט הזה. קבלתי רזידנסי מסדנאות הבמה, מה שאפשר לי לקיים חזרות על יצירת המחול והוידאו החדשה "הרהורי מיטה".
ש: שיתוף הפעולה ביניכן הוא לא חדש. אנימטורים מכירים את פועלכן יחד כבר כמה שנים. איך הוא התחיל? איך אתן מתחזקות אותו?
אוסי ולד: הכרנו בבצלאל, בשעור רישום של המחלקה לתקשורת חזותית של אלי שמיר שהצטרפתי אליו. אכלנו קרמבו בקפיטריה ופינטזנו על שילובים של מחול ואנימציה שבהם אף אמנות לא נופלת מהאחרת.
אחרי הלימודים חיפשנו לעשות משהו יחד. וכך, במקביל ליצירה של אפרת ולעבודה שלי על ואלס עם באשיר, קבענו לנו יום בשבוע שבו היינו נפגשות בסטודיו של אפרת ועושות זו לזו סדנא. בחרנו בספר "איש ישן" כנושא, שתינו בדיוק קראנו אותו שוב והזדהינו איתו. כל שבוע אחת מאיתנו העבירה לשניה סדנא בתחום שלה. כשההשראה היא הספר וכל סדנא מזינה את הסדנא שאחריה.
אחרי שנתיים של עבודה משותפת הרגשנו שיש לנו המון חומרים והגשנו את העבודה לפסטיבל מחול שלם בירושלים. כתבנו סוג של תסריט שמבוסס על החומרים ואז התחילה עבודה אינטנסיבית של להפוך הכל למופע.
אפרת רובין:  אז יצרנו את "יום", יצירה שנולדה מניסויים שערכנו בסדנאות האלה ובחיבורים אפשריים בין מחול ואנימציה.
הסרט "יום" התחיל ממופע יחד של מחול ואנימציה על הבמה והתפתח לסרט. עבדנו במרץ ובהרפתקנות, זו היתה תקופה אינטנסיבית ומאוד מהנה, כל היצירה נבנתה בגראז' של ההורים שלי, ללא תמיכה, מחפצים שאספנו ברחוב ורעיונות שגלגלנו במשך שנתיים. היתה חדוות יצירה אמיתית.
"יום" התחיל כאמור מספרו של ז'ורז' פרק "איש ישן", ספר שהשאיר חותם על שתינו וחשבנו שיכול להתאים ליצירת מחול ואנימציה שכולה מתרחשת בחדר. אח"כ התחלנו בבנית המופע והתחלנו לביים את המחול, כמו מחזה. מה יתקיים באנימציה ומה יתרחש במחול כקונספט כללי, השארנו קצת מרחב לרעיונות ולפיתוח של כל אחת בתחומה ואחרי זה נפגשנו שוב והתפרענו.

via GIPHY

Day – Video Dance from osi wald on Vimeo.

ספרו קצת על תהליכי היצירה בשתי אמנויות שונות. זה מרגיש קצת כמו נגינה בארבע ידיים. איזו יצירה מובילה את מי? מי מובל בריקוד הזה?

אוסי ולד: קשה לי להגיד איזו אמנות מובילה בתהליך היצירה. ללא ספק הקטליזטור שלנו לעבודה כמעט תמיד הגיע מתחום הבמה – הגשנו עבודה לפסטיבל למחול, התקבלנו, והפסטיבל נתן לנו מסגרת לעשייה.
"שנת השפן" נולדה בכלל מעבודת סייט ספסיפיק שעשינו לפסטיבל אינימטדאנס בתיאטרון תמונע. ההשראה היתה מחזה של סמואל בקט, הדבר הראשון שיצרנו היה הלופ של אופיר הענק אוכל ארוחת בוקר וסולו של אופיר שמבוסס על פעולות פשוטות של בוקר. ואז יצרנו את "בין קירות" בהשראת חלל קטנטנן של המדרגות שמובילות לאולם החניה בתיאטרון תמונע. זאת היתה עבודה שאהבתי מאד, ומאוחר יותר תיאטרון קליפה איפשר לנו לפתח אותו לעבודה השלמה "שנת השפן" במסגרת פסטיבל קליפה אדומה.
בשנת השפן היה לנו חשוב למצוא יחס אחר בין האנימציה למחול – לבטל את המסך הגדול מאחור ולשלב את האנימציה באופן פיזי יותר בעבודה (עם האמצעים הלואו טקיים שברשותינו). העבןדה על האנימציה והמחול נעשו במקביל, אבל הפעם נתנו זו לזו קצת יותר מרחב והיינו קצת פחות מעורבות ביצירה אחת של השניה.
אפרת רובין: ביצירות האלה, "שנת השפן" ו"בין קירות", חשבנו קצת כמו קולאז' של רעיונות שהתאימו לנו לקונספט הכללי המתאר ארבע דמויות בקופסאות. שאבנו השראה מעולמנו הפרטי בעיקר ופתחנו את זה יחד לאחר המון מחשבה משותפת, לעולם סוריאליסטי משעשע אבל גם טראגי.

 (מאחורי הקלעים של היצירה "שנת השפן")
אפרת רובין: את הסרט "Black & White Box" שאותו נציג כבכורה בארוע "פרקי גוף", הוא מבוסס על יצירת המחול והאנימציה: "שנת השפן". הפעם המחול והאנימציה נדחסים לערמה של קופסאות לבנות. סוג של מרחב תודעה או קקופוניה עירונית.

via GIPHY

ש: אתן מציגות גם סרט של אוסי שנוצרו בלי קשר לשת"פ המקסים ביניכם. "שיקוף" שנולד כחלק מפרויקט "מכתב אהבה לקולנוע" של ביה"ס סם שפיגל.  אוסי, את יכולה לספר לנו קצת עליו? 
אוסי ולד:  הרעיון המקורי לסרט היה מבוסס על נושא שאני מתעסק בו כל הזמן – הפער בין החוויה הפנימית לחוויה החיצונית והשימוש באמנות ככלי לגשר על הפער הזה. הסיפור הספציפי של הדמות הגיע מהשחקן המופלא שלי ירון מוטולה שחלק איתי את סיפור הנסיעה שלו לארה"ב לגלם תפקיד בסרט "מינכן" , ועל החרדה שלו בדרך, בשדה התעופה.

שיקוף | Reflection – Teaser from osi wald on Vimeo.

מונפש מבטיחות לעקוב אחרי הסרט הזה ולספר את הסיפור המלא שלו כשיצא לאינטרנט…

אפרת עוד שאלה אליך – איך האוצרות המורכבת גם ככה של אנימציה מסתדרת עם המחול?

אפרת רובין: חוץ מיצירות המשלבות מחול, וידאו ואנימציה כחלק ממופע, יוקרנו ארבעה סרטים. כיוון שהפסטיבל מייצג תפיסות שונות בין הדיסיפלינות, ראיתי צורך להכניס גם סרטי מחול וגם סרט אנימציה כמו של אוסי הנקרא "שיקוף" שהוא בעיני מאוד "מחולי" ויש בו סצנות שלמות של תנועה באנימציה. יש רגע בסרט בו דמות נמשכת ע"י ידיים מצד לצד, ממש כוריאוגרפיה של מספר רקדנים יחד, רק שלרקדנים ידיים ללא גוף. גם יוקרן סרט מחול שיצרתי הנקרא: "עורבים", בו אין למעשה אנימציה מלבד סצנה אחת בסוף. אבל הדמויות לובשות מסכות והופכות למפלצות, לאנשים עורבים.
בסופו של דבר זה פסטיבל שהוא מכתב אהבה למחול ואנימציה..!
אפרת רובין: כן! ממש ככה. וכל מה שביניהם…
אפרת ואוסי, תודה רבה ובהצלחה!
פרקי גוף בשבת הקרובה, 23.9.17 בתאטרון הבית בת"א. לכל הפרטים באירוע הפייסבוק כאן.