עם שקיעת האתמול, "קצת מקום למחר ".

שלשום נפטרה רות סרנה, סבתא של רעיה קרס, כיום מאיירת ספרי ילדים מצליחה ובעבר אנימטורית שלמדה בבצלאל וסיימה ב2003. כפרויקט הסיום שלה, הקליטה רעיה את סבתה מקריאה בגרמנית מכתב שכתבה לארוסה מיקי גרו. הארוס, נשלח בטרנספורט לצ'כוסלובקיה ונספה באחד ממחנות ההשמדה. רות סרנה חיכתה לשמוע ממנו ולקבל ממנו את כתובתו החדשה, אך אף מילה מעולם לא הגיעה. כך גם את המכתב, מעולם לא קיבל מיקי.

סרטה של קרס הוא לכאורה סרט שלא מתרחש בו הרבה. אישה צעירה, בת דמותה של רות סרנה מפנה את השולחן ועוסקת בעבודת הבית הפשוטה של שטיפת הכלים. המכתב האקספרסיבי שמקריאה רות סרנה מאוייר ביד אמן ריאליסטית ובוטחת שתהפוך לימים לכתב היד הנפלא של רעיה קרס. האנימציה היא רצף מחשבות אסוציאטיבי שמתגלה על החרסינה של הספלים והצלחות. אבל בתוכן אין לטעות – השבר הוא גדול. שברם של החיים שיכלו להיות לאשה הצעירה והאיש הצעיר שעמדו להנשא,החיים שהמשטר הנאצי קטע לעד.
ב2003, היתה האנימציה הדוקומנטרית עוד פחות נפוצה מכפי שהיא היום, פוסט "ואלס עם באשיר". הבחירה הסגנונית,האיטיות המכוונת והנושא הלכאורה לא דרמטי שלוכדת קרס בסרטה, מהווה דוקומנט, איור ותרגום ויזואלי לחיים עצמם. חיים שהסתיימו אתמול עם מותה של רות סרנה ונלכדו בענבר של סרט אנימציה, להמשיך איתנו הלאה, להזכיר לנו בעוד האתמול הולך ונעלם, מה עלול לקרות מחר אם לא נשכיל לראות ולהבין.