הדס ואופירה בראיון על יצירותיהן

בעידן בו התרבות הדיגיטלית היא השולטת, קמו שתי יוצרות שעובדות בצורה אחרת. אופירה לבנון והדס גלבוע יוצרות סרטים קצרים בטכניקת הסטופ- מושן ובוחרות במודע לא לעשות "קיצורי דרך" בתוכנות עריכה שונות אלא ליצור את כל האנימציה והאפקטים תחת המצלמה.

אחד הסרטים האחרונים שלהן נעשה עבור פרוייקט "אף על פיל", פרוייקט שנועד להחיות את שפת היידיש ע"י תרגום של שירי ילדים לעברית. השירים הפכו לאלבום והשיר הפותח אותו "אני ועצמי", המבוצע ע"י רונה קינן, קיבל גם קליפ אנימציה :

נפגשנו בבית קפה קטן במרכז, ואופירה הביאה איתה ארגז קרטון מלא בהפתעות . הדבר הראשון שראיתי הוא עשרות קרטונים גזורים שעל כל אחד מהם מודבק צילום של הילדה המקליפ "אני ועצמי". כל קרטון גזור בצורה מושלמת לפי דמותה של הילדה ומייצג פריים אחד מתוך הרצף של הסרט. ככה הם נראים כולם יחד:

06

08

כל קרטון נועד להעמדה בסט תלת מימדי מול המצלמה, והדמויות המצולמות נעות במרחב שלו.  בין צילום לצילום  מחליפים את הקרטון עם הדמות לקטון הבא שממוספר מראש – וכאשר מריצים את כל התמונות יחד נוצרת התנועה. זה בעצם פירוק של התנועה המקורית של הדמות שצולמה בוידאו – והרכבתה מחדש באנימציה. בעוד שסרט הוידאו המקורי, בו מצולמת הילדה,  מוקרן ב- 25 פריימים לשנייה, התנועה בסרטיהן של הדס ואופירה נעשית ב-12 פריימים לשנייה ולפעמים גם פחות על מנת ליצור את התנועה הסטופ- מושנית הקלאסית שהיא מקוטעת מעט.

IMG_20141023_154049

הדס: "אחד הדברים שאנחנו צריכות להתעמת איתם כל פעם שאנחנו חותכות את הדמויות, הוא איך נושיב אותם בסט.  איך האור אמור ליפול על הדמות ואיך היא יושבת בחלל ביחס למצלמה. צריך לחתוך את הדמות בצורה מסויימת בשביל שהיא תשב טוב בחלל אחר כך".

החלטתן שאתן לא משתמשות באפקטים ממוחשבים ויוצרות הכל מאפס מול המצלמה. איך אתן מתמודדות עם זה? 

אופירה: "אנחנו לא מוכנות לוותר על הדברים האלה זו סיזיפיות שאנחנו יכולות לבכות עליה אבל אנחנו תמיד נהנות ממנה, זה חלק מהקסם. אנחנו לא עושות זאת לבד, למשל לפרוייקט זה צירפנו את האנימטורית עדי ברודסלי, היא עזרה גם בבניה וגם באנימציה".

באותה הטכניקה המיוחדת אך גם בשילוב אנימציה קלאסית, יצרו אופירה והדס קליפ לשיר "סופות של חול" של יהודית רביץ .

בשלב הראשון הן צילמו בוידאו את יהודית רביץ מנגנת ושרה בביתה.  לאחר מכן פרקו את התנועה במחשב, הדפיסו את התמונות הבודדות, הדביקו אותן על קרטונים, והעמידו אותה מחדש בתוך סט תלת מימדי.

הדס: "היה מדהים לעבוד עם יהודית רביץ, היא בן אדם מאוד צנוע. לצורך הסרטון בנינו סט שהוא העתק  של המטבח שלה ואפילו הכלב שלה מופיע בסרט. זו הייתה עבודה מטורפת שהתבצעה בזמן מאוד קצר. כפי שאפשר לראות בקליפ, התנוחות מאוד רחוקות אחת מהשנייה כי באמת חסכנו בזמן."

כל פרוייקט כזה דורש חלל גדול, למקם את הסט ואת המצלמה. יש לכן סטודיו קבוע?

אופירה: "אנחנו עובדות לפי פרוייקטים- לפעמים יש ולפעמים אין. לכן אין סטודיו קבוע כי הוא לא יכול להחזיק את עצמו לאורך כל הזמן שאין. כל פעם שאנחנו עובדות על פרוייקט, אנחנו מרימות סטודיו באחד הבתים שלנו, יש לנו במחסן את כל הציוד- חמורים, שולחן אור, שולחנות מוכנים לאניצמציה שמוגבהים לעבודה בעמידה- ככה גילינו שהכי נוח לנו. בשנה האחרונה קנינו גם תאורה מיוחדת שמתאימה לאנימציית סטופ- מושן."

הסגנון החומרי של אופירה והדס הביא אותן להשתתף בפרויקט בית אבי חי ליום הזיכרון והשתיים יצרו את אוניות נייר.

בעקבות סרט זה פנתה אליהם יסמין הראל שעבדה על ההפקה של הסרט "עדי- זכרונות חיים" , סרט תיעודי לזכרה של עדי רוזן שנהרגה בפיגוע בבית ליד. זהו סרט זכרון לא שגרתי שמבוסס על הציורים והכתבים של עדי שמשלב גם וידאו וגם אנימציה. הסרט עלה בבכורה טלויזיונית ביום הזכרון 2015 במלואת 20 שנה לפיגוע.

הנה סצינת הפתיחה של הסרט:

 

מה השוני והקושי ביצירת סרט שהוא סרט זכרון ?

אופירה: "עבדנו מול הורים שזה לא פשוט. כאשר עבדנו על הסרט "אוניות נייר" לא פגשנו את ההורים מעולם, ופה עבדנו ישרות מולם."

הדס: "החלק הכי קשה היה העובדה שההורים מאוד רצו שהסרט יחייה אותה.  רצינו להשתמש בסרטי וידאו משפחתיים ישנים של עדי, מה שמתאים לטכניקת העבודה שלנו, בשבל ליצור את התנועה אך בגלל שהסרטים מאוד ישנים ובאיכות לא טובה לא יכולנו להשתמש בהם. היינו צריכות לייצר תנועה מתוך האין. הקושי הגדול היה בסצינת הסיום, בה רואים את עדי עומדת ומנופפת לשלום. לא הצלחנו בשום צורה לייצר את הסצינה בצורה שתספק אותנו ובסופו של דבר, לאחר ניסיונות רבים ושונים, החלטנו להשתמש בשחקנית ובשלב ההדבקה חיברנו לה את הפנים של עדי ועבדנו עם תוכנת עריכה לטשטש את החיבורים."

 

אופירה: "זה היה הזוי וכל התקופה הזאת הייתה מאוד קשה רגשית אחרי שיצאנו מפגישה ראשונה איתם התפרקתי בדרך הביתה… הם אנשים מדהימים".

לא היה פחד שהם לא יהיו מרוצים בסוף?

שתיהן יחד:  "מלא".

אופירה: "אני לא יודעת מאיפה היה לנו האומץ, ניסינו לא לחשוב על העניין הזה, שהיא לא בחיים יותר"

הדס: "מה שעזר במיוחד היא העובדה שהייתה לנו מפיקה והיא עזרה לגשר בינינו. זה היה ארוע 20 שנה לאירוע בבית ליד ובמשפחה היו מאוד לחוצים. ניסינו להתנתק ולהגיד לעצמינו שהכל יהיה בסדר… בסוף הם התרגשו מאוד".

אופירה: " צירפנו אלינו את יוסי לגזיאל שלמד איתנו ועשה גם אנימציית אפטר וגם את עבודת האפטר אפקטס, בעיקר את עבודת ההדבקות של תמונות הארכיון. היה לנו חשש גדול של איך הכל הולך להתחבר ביחד ולהסתדר עם הסגנון שלנו, וזה היה ניסיון מעניין. נדב זילברשטיין הוא איש הסאונד שלנו, הוא עובד איתנו מאז תקופת הלימודים. בסרט זה הוא הכין את האפקטים המוזיקליים שתרמו לייצירת האווירה המיוחדת של המושב.

וכיצד בניתם את המושב בסרט ?

אופירה: "ניסינו להכנס לאווירה של המקום, השתמשנו בצילומים אמיתיים של המושב ומיקמנו אותם על הסט. זה טריק שאנחנו משתמשות בו בהרבה סרטים שלנו.  העצים הם מוטיב חוזר בסרט יש בסט גם אורנים שצילמנו וגם חורשת פיקוסים"

הדס: "הצופים עדיין מרגישים שמדובר בסט, אבל המקומות הם מקומות שאפשר ממש לזהות."

IMG_20141229_113247 IMG_20141229_143102

אופירה והדס נהנות מטכניקת העבודה המיוחדת שלהן, ולא מפחדות לעבוד בדרך הארוכה יותר.

הדס: "אני חושבת שמה שכייף במה שאנחנו עושות זה שאנחנו נהנות מהצירה של האובייקטים והדמויות, ומהחיפוש של הדרך הנכונה להציג אותם בסרט. למשל בסצינה אחת שבה רואים את עדי עומדת למספר שניות ללא תזוזה, יכולנו להתמש בצילום בודד שלה עומדת בסט  ולהקרין אותו לאורך הזמן הרצוי. אבל בחרנו שתהיה "נושמת" לכן הדבקנו את הדמות על מס' קרטונים, גזרנו בדייקנות, והחלפנו אותם במהלך השוט".

אופירה: "אנחנו לא עושות לעצמינו חיים קלים, זו בחירה סגנונית".

זו הרי ממש עבודת נמלים שיכולה לקחת שעות… 

הדס: "אנחנו רוצות שיראו את החיתוך של הנייר, והקילופים וכל מה שנראה "לא מושלם". בסטופ מושן אפשר ליצור תלת מימדיות, לשחק עם אור. זה לא משהו שאפשר לייצר בתוכנות עריכה. חשוב לנו שיראו שזה עשוי מחומרים אמיתיים.  זה נכון שזה יותר זמן עבודה, אבל בשביל לקמפז את זה אחרכ בצורה טובה לוקח לא פחות זמן אז זה תלוי בתוצאה הסופית שרוצים לקבל…
אנשים מתחברים לזה. הבת שלי למשל, נהנית מסרטי סטופ מושן יותר מאשר סרטי אנימציה אחרים כי זה מוחשי מרגישים את הטקסטורות. אנחנו בתור בני אדם מתחברים יותר למשהו שאחנו מכירים."

אופירה: " אנחנו שואלות את עצמנו תמיד האם יש הצדקה לעבודה בטכניקה שלנו ובאנימציה בכלל. בסרט של עדי למשל, לא הייתה אופציה אחרת מבחינתנו"

הדס: " גם בי וגם באופירה יש משהו שלא  מוכן לוותר על הקו האומנותי שלנו, בסופו של דבר זה משתלם! אנחנו מקבלות המון פידברקים חיובים וזה נותן לנו את הדרייב להמשיך הלאה."

 

לאתר של הדס ואופירה