בעלת הנס – מורן סומר ומיכל אבולעפיה

בבית ישן ומתפורר שבו רק הזמן מבקר, מתגוררת פורטונה . אישה זקנה  לבושה בשמלת הכלולות שלה מחכה בציפייה כבר חמישים שנה מול החלון לבעלה המת. מולה מתגוררת מרסלה, שרק מחפשת שקט לעצמה אך בגלל ברכה שניתנה לה, היא אינה יכולה למות. (למרות שמנסה ומנסה…)

שתי הנשים הזקנות, אשר מתגוררות אחת מול השנייה בסמטה עתיקה וציורית, מחכות. פורטונה מחכה להתחיל את החיים עם בעלה ומרסלה מחכה למות.  עד שיום אחד…

זהו סרט הגמר של מיכל אבולעפיה ומורן סומר מהאקדמיה בצלאל, שנת 2009.

.

זהו סרט סטופ מושן עם המון קסם:  העלילה שואבת אל זמן ומקום אחר, הדמויות מעוצבות ומונפשות בעדינות ודייקנות,  כל התפאורה המוקפדת שרואים בסרט נבנתה ביד: החל מהאבנים הירושלמיות בסמטה הציורית ועד למנורה העומדת בביתה של פורטונה. כל אלה, בשילוב המוזיקה המלנכולית וקולו העמוק של יוסי עבולאפיה המקריין, תורמים להיותו של סרט זה על-זמני וחובה לצפייה.

מורן ומיכל מספרות על ההשראה לתפאורה:

" ההשראה לעיצוב הסטים של החוץ הייתה הסמטאות הירושלמיות של נחלאות…. ניסינו לבנות את רוח המקום כמקום מסיפור אגדה, חלק ישן ועזוב של עיר שעדיין ניתן להבחין ביופי המתפורר שלו ובהדר שהיה בו פעם.

על ההשראה לסיפור:

"כשהתחלנו לחפש רעיון לפרויקט הגמר, ידענו שזה יהיה סרט בובות, שאנחנו רוצות לעשות אדפטציה לסיפור קצר או לצאת ממקור ספרותי כלשהו. בחרנו ב3 סיפורים של יוסי בנאי, מתוך הספר 'כשאמא שלי היתה מלכה'. בחרנו בהם כי היה בהם כל מה שאנחנו אוהבות בסרטים- סבתות, שמלות, חתולים, סמטאות צרות, לילה, ומעשי פלאים. מכל אחד מהסיפורים הקטנים האלו בחרנו דמות, או רעיון עלילתי, ובתהליך ארוך המצאנו את הקשרים בין הסיפורים וחיברנו אותם לסיפור אחד חדש. מהסיפור ועד התסריט הסופי עוד עברנו כמה שלבים, בעיקר של צמצום (דמויות וקווי עלילה משניים יותר).לדוגמא- מקהלת זקנות קבצניות ממוכשפות הצטמצמה לדמות של מספרת סיפורים והיא בתורה הפכה למספר שהתגלגל בסופו של דבר לקול המספר בסרט (יוסי אבולעפיה המעולה).
הדמות של פורטונה התחילה מתוך אחד הסיפורים בספר של בנאי- שמתאר ישישה לבושת שמלת כלה הולכת ברחוב. כשאחת השכנות מקניטה אותה- בעלך מת מזמן! הישישה עונה לה- מה פתאום מת? בדיוק חזרתי מאצלו עכשיו בבית הקברות!
נמשכנו לרעיון שהדמות הזאת לא מקבלת את המוות של בעלה, ממשיכה לדבר אליו ובעצם ממשיכה לחיות איתו גם אחרי שהוא מת. המוות שלו הוא כביכול שולי עבורה, כמו עוד תכונה, נקודת חן או הרגל שמתרגלים אליו וחיים איתו. היה שם הרעיון שהמוות הוא סוף רק עבור מי שמקבל אותו ככזה, ושהדמות הזאת לא מקבלת את העניין הזה של מות בעלה. זה היה הגרעין הראשוני, ומשם המשכנו לכתוב ולהמציא בעצמנו: מי היה בעלה, מה היה הסיפור שלו ושלה, מה הוא הבטיח לה בליל החתונה, למה היא נשארת ומאמינה שהוא יחזור, וכל העניין הזה שבסוף הוא באמת חוזר- אבל לא כדי לחיות אתה אלא הוא מבקש לקחת אותה.
מרסלה היא גם דמות שמופיעה באחד הסיפורים של בנאי שמצטט בעצמו אגדה עממית של אנשי הרובע היהודי בירושלים. זו מעשייה על משרתת הרב שנפטרה, אך משום שהיה לה נס וזכתה לראות את אליהו הנביא היא בורכה והרב מחיה אותה. המעשייה לא נמשכת מעבר לזה. אהבנו את השרירותיות שיש כאן. שכמו שהמוות בסיפור מתואר סתום ושרירותי גם חוק הטבע הלא מוסבר של גילוי אליהו הוא חזק באותה מידה ואפילו יותר. לקחנו את מרסלה ומסביבה בנינו סיפור של רב מתעמר ומשרתת שקשה לה והיא רוצה למות אבל לא מצליחה, סוג של בובת נחום-תקום מקוללת.
למרות שהן נראות פסיביות וכבולות לסיטואציה אנחנו ראינו בהן שתי דמויות שלא משלימות עם הגורל שלהן. זה עזר לנו להבין על מה הסרט בעצם מבחינתנו. על כוח של סיפור ואומנות לעומת עובדות החיים, על הסיפור שאתה מספר לעצמך, ועל היכולת שלך לשנות את הסיפור של עצמך.
השראה נוספת הייתה אהבה משותפת לסדרת הילדות סיפורי עמים של ג'ים הנסון, ובמיוחד לדמות המספר שם שמשחק ג'ון הארט עם הכלב בובה הנהדר שלו, למשחק של הבובות שם ולשילוב שלהם בסיפור. עוד רעיונות לסלט של התסריט הגיעו בהשראת "לחזור" ו"דבר אליה" של אלמודובר."

 

 

 

 

 

 

קצת תהליך העבודה:

"העבודה על הסרט התארכה הרבה מעבר לצפוי, בין היתר בשל בעיות טכניות וגם כתיבת התסריט שהתארכה. לא כל כך התעסקו בארץ בסטופ מושן ובודאי לא בסרטי בובות, והרבה דברים גילינו ולמדנו לבד, בדרך הארוכה של חיפושים, ניסוי וטעיה. מאז לשמחתנו הרבה קרה, וישנם הרבה סרטי סטופ מושן נפלאים שיוצאים מבתיה"ס לאנימציה, לא מעט בזכות שני שותפינו המוכשרים שמלמדים אנימציה- ריקרדו ורדסהיים ויונתן ברסקין."

 

 

 

 

 

 

 

אחת הסצינות הבולטות בסרט היא זו בה אנו רואים את כל ביתה של פורטונה בסיבוב המצלמה 360 מעלות, מה שלא קל לביצוע. הבנות מספרות על צילום שוט מסובך זה:

"את הסצנה צילמנו על סט בגודל 1X1 מ', עם 'קירות' בגובה של 50 ס"מ, שסגרו אותו מסביב. באמצעה רצפת הסט ניסרנו פתח דרכו מוצבת המצלמה שקובעה על ראש חצובה שאפשר לסובב. את האנימציה עשינו בעצם מלמעלה, בעמידה על כסא כשמסביבנו סט די מורכב של תאורות שגם להן עשינו אנימציה. את השוט הזה צילמנו בעזרתם המסורה של כמה אנשים טובים שעברו בסביבה והסכימו לשבת מתחת לשולחן ולסובב את החצובה, מילימטרון אחד בכל פעם."

 

 

 

 

 

 

המוזיקה בסרט מוסיפה המון לאוורה המיוחדת. מורן ומיכל מספרות על תהליך העבודה על המוזיקה: 

 "אנחנו מאוד אוהבות את המוזיקה שכתבו לסרט אופיר ברון ונעמה תמיר המוכשרים עד אין קץ. אחרי חיפושים ארוכים, טרטור חברים והרגשה כללית שאנחנו לא באמת יודעות מה לחפש, פגשנו אותם. אופיר ונעמה היו אז סטודנטים באקדמיה למוזיקה, והתחלנו להיפגש ולדבר על הרעיונות והרגשות שאנחנו רוצות להעביר במוזיקה. די מהר, הם הלחינו ושלחו לנו את התמה המוזיקלית של הסרט, אותה נעמה מנגנת בהקלטה הסופית על מלודיקה, כלי גאוני שהוא הכלאה בין אורגן ממש קטן לצינור נשיפה. אחרי ששמענו את הסקיצה הראשונית הזו, ידענו שזה זה ושהסרט שלנו מצא לעצמו מוזיקה. התמות העיקריות נכתבו תוך כדי עשיית הסרט כשהיו לנו רק כמה סצנות סגורות באנימציה. בהמשך המוסיקאים הקליטו מוסיקה חיה באולפן על פי אחת הגרסאות האחרונות של הסרט, הוקלטו כמה טייקים לכל סצנה ומהם בחרנו וערכנו את הגרסה הסופית."